הוניגבוים ואח' נ' טפחות בנק משכנתאות והשקעות בע"מ ואח'

החלטה

1. בפני בקשה שכותרתה "בקשות לביטול מדעיקרה את החלטות הרשם, ערעור על החלטותיו השונות". כפי שמצויין מתחת לכותרת, מדובר בהחלטת הרשם חגי ברנר מ- 15.12.2010, בש"א של המערערים 18206/07, 19501/08; ושל הבנק - 11178/08 וגם החלטות הביניים וגם החלטות שניתנו במעמד צד אחד).

כבר כותרת זו מלמדת על אופן ההתנהלות בתיק. כדי לתמצת, החלטת כב' הרשם מתייחסת להליכי ערעור שונים ובמיוחד בקשות הנוגעות להגשת הערעור עצמו שהתנהלו סביב פסק דין שניתן בת.א. (שלום ת"א) 16151/92 (כב' השופטת ד' קרת) עוד ב- 30.5.07 (להלן: "פסק הדין").

פסק הדין נוגע לתביעה נגד לווים וערבים בעניין הלוואות משכנתא, שאוחדו עם תביעות של הלווים עצמם נגד הבנק הנוגעות גם הן לאותן הלוואות.

על פי פסה"ד של ביהמ"ש קמא נדחתה תביעת הלווים ואילו תביעת הבנק נגדם התקבלה. אלא שבימ"ש הורה לבנק לתקן את חישוב ריבית הפיגורים על פי הנחיותיו ולהגיש פסיקתא בצירוף החשבון המתוקן. לאחר שהוגשה פסיקתא התעוררה מחלוקת גם ביחס לפסיקתא והוגשו בקשות שונות בפני ביהמ"ש קמא.

כל הצדדים הגישו את ערעוריהם לאחר הגשת הפסיקתא, לרבות הבנק שערעורו הוגש ב- 6.9.07, כך שברור שבמקרה דנן הפסיקתא היא זו שעיצבה את תוכן פסק הדין.

הפסיקתא נחתמה ב- 4.9.07 והצדדים חלוקים האם מן הראוי להאריך את המועד להגשת הערעור.

2. נראה לי שחלק מהבעיות בתיק דנן נובעות מאופן ניהולו ע"י המבקש שאינו מיוצג, אך מרבה בהגשת בקשות מיותרות ומכבידות במקום לעסוק בעיקר ולמקד את טיעוניו. בדרך זו מתקיימים הליכים מיותרים רבים, שיש בהם כדי לייגע ואולי אף ל"בלבל".

בפועל המבקש הגיש בבימ"ש קמא הליכים לביטול פסק הדין ולביטול הפסיקתא ובבימ"ש זה הגיש בקשות להארכת מועד להגשת הערעור עד לאחר ההכרעה בבקשות שהגיש בפני בימ"ש קמא, ולא עמד במועד הגשת הערעור שנקבע בתקנות.

כב' הרשם ברנר התייחס בהחלטתו לשאלת הארכת המועד להגשת הערעור, דחה את הבקשה ונימק זאת בכך שהמועד הקובע לעניין הגשת הודעת הערעור הוא לכל המאוחר 15.11.07.

המערער סבור שכב' הרשם טעה במסקנתו לעניין הארכת המועד, שכן לטענתו למשיב הודע על הכוונה לערער, זאת במסגרת הנטען בבקשות השונות שהגיש (שלחלקן הוגשו תגובות). כמו כן הערעור נסוב על התנהלות הבנק כלפי נוטלי משכנתאות, נושא שנוגע לאינטרס רחב מהאינטרס הפרטי שלו.

המשיב מתנגד לבקש ונימוקיו מבוססים על תקנות סדר הדין האזרחי והפסיקה בסוגיה.

דיון

3. עיינתי בטיעוני הצדדים בכתב ושמעתי טיעוניהם בפני, ואציין שוב כי יגעתי (כמו כל מי שנחשף לתיק) לבור את הבר מהתבן.

תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, דנה בהארכת מועד הקבוע בחיקוק והיא דורשת "טעם מיוחד". המועד להגשת ערעור אזרחי קבוע בחיקוק ועל כן המבקש הארכת מועד צריך להתייחס בבקשתו לטעם מיוחד.

ככלל, בתי המשפט מקפידים בעניין המועדים להגשת ערעור והמבקש אכן לא הגיש ערעור ובמועד. לפיכך יש לבחון, האם התקיים "טעם מיוחד" להארכת המועד. מהו טעם מיוחד? המבחנים שעלו בפסיקה אכן התייחסו למקרים פרטניים, עם זאת, כאשר נידונים השיקולים ביהמ"ש בוחן את הטעם שהוצג להגשת ההליך באיחור, מידת ההסתמכות של הצד שכנגד על האיחור וכן סיכוייו הלכאוריים של הערעור, כך אומרת כב' הנשיאה בייניש:

"ככל שסיכויי ההליך לגופו חלשים או אף אפסיים, כך נחלשת ההצדקה מבחינת האינטרס של בעלי הדין שכנגד ושל הציבור בכללותו למתן ארכה להגשתו. יודגש, כי אין מדובר ברשימת שיקולים ממצה, שאלת קיומם של טעמים מיוחדים להארכת מועד תבחן תמיד על פי מכלול נסיבות העניין" (ראה: בש"א 5636/06 נפתלי נשר נ' שלומי גפן).

באותו מקרה בו דנה כב' השופטת בייניש, הבקשה להארכת מועד הוגשה יומיים לאחר המועד הקבוע בדין להגשת הבקשה לרשות ערעור ומדובר היה במערער שטען כי היה חולה, אם כי מיוצג. בית המשפט העליון לא מצא טעם מיוחד להארכת המועד, הגם שהעיכוב היה כה קצר, שכן לא התעוררה באותו מקרה שאלה משפטית או עקרונית בעלת חשיבות כללית, החורגת מעניינו הפרטי.

מאידך, יש מקרים שבהם הוארך המועד בנסיבות של איחור הנובע מטעות שבדין, אך הדבר היה בהצטברות טעמים שתמכו במתן הארכה המבוקשת, ובין היתר חשיבות העניין נשוא הערעור.

במקרה דנן, טעותו של המבקש היא במהותה טעות שבדין. אלא שגם הצד שכנגד הרשה לעצמו שלא להגיש ערעור על פסק הדין במועד הקבוע בחוק והמתין לפסיקתא, שכללה את החישובים שנעשו לעניין הריבית עפ"י הוראות בית המשפט. בנסיבות אלו, מנוע הוא מלהלין על המערער.